פגשתי את האובדנות בתאונה חזיתית, התנגשות קטלנית, הרוג אחד ועשרות פצועים אנוש, קשה.
יום שני, ששה עשר בפברואר, רבע לארבע, השנה 2015: אייל, מתקשר ומביא אל הבשורע, הגוף שלי מפיק קול שמרעיד את השכונה, שלוש קריאות לשמיים, מושיקו, מושיקו, מושיקו, את חולצת הטריקו הבורדו אני חותכת לשניים, ומפילה את עצמי על האדמה הקרה. אייל מבקש: "אני צריך אותך שקטה". סיוט חיי מתחיל בשקט.
אח שלי התאבד, לא מת, לא עבר מהעולם, לא נפטר, לא נטל את נפשו. ה ת א ב ד.
זאת מילה שלא יכולתי לומר אותה שנים. ואבוי למי שהזכיר אותה לידי.
מסתבר שאני לא היחידה בעניין.
מוות של אדם קרוב שהתאבד, מציף הרי געש של כא"ב. (התרגלתם לזה שאני אדם של מילים וראשי תיבות?)
כא"ב: כעס, אשמה, בושה.
לא בהכרח בסדר הזה, אך הרבה מזה ומזה ומזה.
כעס - על האדם שעשה את המעשה האובדני, איך עשית לנו את זה? איך? למה? למה לא אמרת? למה לא ביקשת? למה?
אשמה - כולם כולל כולם כולל אנשים ממש לא קשורים מרגישים אשמים. איך לא מנענו את זה? מה היינו אמורים לעשות כדי למנוע? איפה טעינו? ואם לא אני האשמה מי כן אשם? מי אשם? מישהו אשם!.
בושה - בושות, בושות שדבר כזה קורה למשפחה שלנו. מה זה אומר עלינו?איזו סטיגמה קופצת עלינו אוטומטית? אנחנו משפחה דפוקה? פפוקות? חולי נפש? מה זה אומר עלינו כבני משפחה? מה זה אומר עלי כאחות? על הורים שילד מתאבד להם? על בני זוג? מה למשל, ילדה בת שנה וחצי אומרת לעצמה שאבא שלה התאבד?
כא"ב כזה שנע, מתעצם שוכח ומציף שוב כל תא, מילא שהלב מרוסק והנפש שבורה, הכעס והאשמה והבושה מלווים צמודים, מציקים, מכאיבים לאבלים ממוות של התאבדות.
אז מה זה אומר עלינו, בני משפחה של אנשים שהתאבדו?
זה אומר שאנחנו נורמלים.
קשה לנפש, לגוף ולנשמה להכיל זוועה כזו.
זה אומר שאנחנו אנושיים,
בלתי אפשרי לעיכול שאדם קרוב ואהוב עשה מעשה כזה.
אובדנות זה מעשה בלתי נתפס.
ותמיד יש את התחושה המתעתעת שאפשר היה להציל את מושיק או את אמא של קרן, או את אריאל, או את 900 אלף האנשים שמתאבדים אל מותם מדי שנה בעולם..
אותם, כולל את מושיק, חיים שלי, אי אפשר היה להציל.
האגנדה של מש"ה שאת רוב ההתאבדויות ניתן למנוע, את אלה שלא קרו! את אלה שמתבשלות עכשיו בנפש עצובה סובלת של מישהו לידנו.
השיחה הזו, מה היה אם.. ואם היינו עושים.. היא שיחה מכאיבה, מדממת את הפצע שוב. הידע שיש לי היום בנושא, לא יעזור לי להציל את מושיק אבל בהחלט עוזר לי, כבר עכשיו להיות עם אדם במצוקה.
הנפש מציפה את מנעד הרגשות האלה, כדי לנסות להתמודד עם הדבר הלא אפשרי הזה. ודרכם אנחנו עוברים, כועסים, מאשימים בעיקר את עצמנו ומתביישים.
עוד כחודש נציין ארבע שנים למותו של מושיק, במבט עדין פנימה, יש כבר פחות כא"ב, ויותר, יותר געגוע.
Comments