ביום שבת, שבעה באוקטובר, חג שמחת תורה, אירע אסון. חווינו מתקפת טרור אכזרית וברוטלית של חמאס על ישראל. מתקפה אשר זעזעה , טלטלה ויצרה שבר עמוק בנו - כפרטים וכקולקטיב. המתקפה לוותה באירועים כמוהם לא ידענו. רצח אכזרי של למעלה מ-1400 גברים ונשים מבוגרים וצעירים, חיילים וחיילות, נערים ונערות, ילדים ופעוטות. אם לא די בכך, נחטפו לרצועת עזה 253 אנשים חיים ומתים. במתקפה בנוסף לרצח ולחטיפה בוצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ביניהם אונס, מעשי התעללות ביזוי וחילול הגופות. המתקפה הותירה אותנו המומים. האבידות הרבות השאירה אותנו כואבים.
בשבת הזו, שהיתה אמורה לשמוח בתורה היינו עסוקים לשרוד את התופת. נאלצנו להתמודד עם פחד, אימה וחוסר אונים. חווינו שבר עמוק בתפיסת הביטחון החיצונית והפנימית, אובדן פיזי, נפשי, רוחני וקיומי. תחושת השייכות התערערה, קהילות נפגעו והתפזרו בלית ברירה.
אנשים שנחשפו לזוועות ולאלימות, אנשים שמלכתחילה התמודדו עם מצוקה פסיכולוגית, אנשים שחוו אובדנים רבים אך גם אובדן יחיד של אדם אהוב, נמצאים בסיכון לחשוב מחשבות קיומיות, אובדניות ומכאן לאובדנות.
כדי להבין את החוויה של האדם האובדני ניתן להתקרב באמצעות הלך הרוח הלאומי לאחר השבעה באוקטובר ולהקביל אותו להלך הרוח של האדם הנמצא בסיכון אובדני.
בספרות המקצועית מתואר כי אדם בסיכון אובדני נמצא בתוך מנהרה צרה שבה מתרחשים כמה תהליכים במקביל: ירידה חדה ביכולת המנטאלית אל מול עליה חדה בתחושות הבדידות והניכור, הייאוש, חוויית העול והנטל, וסבל נפשי קיצוני. אובדנות תמיד, תמיד קשורה באובדן (אור-בך י 1999) של מישהו או של משהו. האובדן שלנו כיחידים, כקהילות וכעם רחב וכואב בעת זו. במילים פשוטות, כתוצאה משילוב של חשיפה לזוועות ואלימות, הרג ואובדן, סביר להניח שנוצרה תשתית לעלייה במצבי סיכון אובדני ובמוות אובדני על רקע המלחמה.
ים סוף נקרע, איך מאחים את הגדות?
איך יוצאים משעבוד מצריים?
איך מונעים אובדנות ומצילים חיים? ומה התפקיד שלנו כקהילה במצבי סיכון אובדני? יותר מאי פעם, דווקא בתקופה הזו, דווקא כשבני ישראל יוצאים ממצרים בדרכם אל הארץ המובטחת.
אובדנות גורמת לרובנו לבצע שלוש תנועות אוטומטיות ולא מודעות ובהחלט לא יעילות במצבי סיכון אובדני:
שתיקה במקום דיבור.
הדיפה במקום החזקה.
קיפאון במקום תנועה.
אלה הם תנועות אוטומטיות שלנו כפרטים וקהילה הנובעות מחוסר אונים, פחד ובורות. אלה הם דפוסי התנהגות שמשתפים פעולה עם הלך הרוח האובדני - הכולל הסתגרות, ניתוק ונסיגה מהחיים, התנגדות עזה לקבלת עזרה, ועם דחיקת האדם אל מותו. נדגיש בחמלה, שלא מתוך מודעות.אז מה עושים?
כדי לקרוע את ים הסוף האובדני ולאחות את הגדות אחרי שנעבור- צריך להסכים.
להסכים – לקרוא את הסימנים המוקדמים של אנשים בסיכון אובדני.
צריך להסכים להיכנס למצרים במודע, כלומר, למרחב האובדני של האחר, כאדם, כבן משפחה, כחבר קהילה להכנס אליו עם הפחד, חוסר האונים, והסבל הקשה שאני צפוי לפגוש זאת כדי לסייע למי שמתקשה לראות את הדרך.
צריך להסכים להיות משה – לתמוך בחיים של אדם בסיכון אובדני. צריך לבחור להנהיג ולהוביל את המרחב הסוער, הבלתי יציב, הכואב, המקום שבו הגיעו מים עד נפש והאדם בסיכון האובדני נמצא בקצה החיים וכמעט טובע אל מותו. צריך להסכים להנהיג מול התנגדות עזה, קושי לקבל עזרה, זעם, עוינות, וייאוש קיצוני. להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. לחיות בדואליות בין החיים והמוות, בין הרצון לחיות לרצון לעצור את הסבל הנוראי שחווה האדם שנמצא ממש ברגע זה על הגג מתכונן לקפוץ אל מותו.
בעודי כותבת שורות אלה אני מקבלת הודעה מאדם בסיכון אובדני שנמצא בליווי של מש"ה. הוא מדגים את הדיסוננס בשאלתו ותשובתו: "מדוע אני בוחר להישאר בחיים ומעדיף את טובת משפחתי על טובתי האישית? האפשרות להפסיק את הסבל מזמינה אלי את המוות, הבחירה באנשים שסביבי משאירה אותי בחיים".
זהו המרחב אליו אנחנו בוחרים להכנס כדי למנוע אובדנות ולהציל חיים. כדי להיכנס למצרים ולקרוע את ים הסוף האובדני ולחבר את הגדות, צריך להסכים להיות משה. כדי להסכים להיות משה, צריך להסכים לחסות בצל האלוהים ולקבל עזרה מהמשפחה והקהילה - מרים, אהרון, ועוד. כי אובדנות היא כמו יציאת מצרים - קשה, אבל כל העם יחד, מתמודדים יחד, כקהילה מצילה חיים.
מש"ה – מילים שעושות הבדל למניעת אובדנות באמצעות הקהילה ,בחרה החל משנת 2017 למנוע אובדנות.
מודל מש"ה להתערבות קהילתית ממוקדת המכונה הגגה -ROOFING שתכליתו לחצוץ בין האדם האובדני לבין מותו באמצעות קהילתו, לפתח חוסן אישי וקהילתי לנהל את המשבר האובדני ולייצר תוכנית משייה מעשית.
הROOFING הינו תהליך ליווי של מספר שבועות בו מקבלת קהילת האדם שבסיכון אובדני תיווך על רמת הסיכון האובדני, הדרכה וידע מעשיים על אובדנות ומיומנות הקשבה ואמפתיה , ליווי זמין ואינטנסיבי והפנייה לגורמי טיפול ותמיכה. בבסיס שירות מש"ה עומדת ההנחות שאובדנות ניתנת למניעה, לקהילה תפקיד קריטי וחיוני, ואי אפשר לשאת אובדנות לבד.
היציאה ממצרי הנפש של האדם בסיכון אובדני והיכולת לקרוע את ים הסוף האובדני- דורשות גיוס ואיחוד כוחות של קהילה שלמה, עבודת צוות , סינכרון, שיח ישיר, החזקת תקווה, וחיזוק הכוחות של כלל חברי הקהילה. אלה הם צעדים שבונים חוסן בתוך הקהילה ומול האובדנות. אלה הם צעדים שמאפשרים לנו להתמודד מול חוסר האונים, הפחד והבהלה שכל כך טבעיים בכניסה למרחב האובדני. צעד צעד, וביחד.
הרשת הקהילתית בהחזקת המשבר האובדני נותן מענה לכל מאפייני הלך הרוח האובדני: מפיג בדידות ומעלה את תחושת השייכות, מפחית את תחושת הייאוש ומחזק את התקווה, מדלל את את הסבל הנפשי ומפחית את תחושת הניכור והעול. כשמחזיקים אותו יחד, זה הופך להיות אתגר אפשרי לניהול וריפוי.
אובדנות לא נושאים לבד- בכל מקרה של דאגה וחשש – אל תשארו עם זה לבד.