top of page

אישי: איך זה מרגיש לחיות בלי בני?/ ענבל פרץ ז"ל



דרכה החשוכה של אם ששכלה את בנה בהתאבדות:

איך זה מרגיש לחיות בלי בני שבחר לסיים את חייו?

נתחיל בזה שאני אמא. אני אמא שכולה. אני אמא של עמרי שבחר לסיים את חייו בגיל 20. הילד שלי מת. אלה עד כאן העובדות והן קשות וכואבות וחותכות בבשר החי ומדממות כל פעם שאני חושבת על זה בצורה רציונלית

אבל בשבילי אין שום דבר רציונלי בסיפור הזה. בשבילי הסיפור הזה הוא עלילה שכולה מסע או שביל, שכולו נסוך עלטה ואני מגששת את דרכי צעד צעד, פסיעה אחר פסיעה, נתקלת בדרך בסלעים, שדים ומפלצות שאני צריכה להתמודד איתם, וזה שביל שאני נבחרתי ללכת בו.

זו לא דרך שבחרתי בה, אבל זו דרך שאני חייבת ללכת בה באופן מודע ומכוון. זה מסע אל תוך הלילה האפל ביותר בנבכי נשמתי וייקח זמן, אם בכלל, לנשוב שם אל מקומות אליהם אני כל כך פוחדת להגיע.

נכון לעכשיו, 4 חודשים ללכתו של ילד השמש שלי, השקט והחושך הם מקום המפלט שלי. אני כל כך מבינה את כל מי שחושב שלצאת ולהיות בחברת אנשים זאת "התרופה" לכל היגון שעוטף אותי אבל הנה אני אומרת את זה כשאני בשקט ולבד אני אתו וכל תא בגופי כואב ומשתוקק להיות עם עמרי שלי מהרגע שאני פוקחת את עיני ועד הרגע שאני עוצמת אותן ובכל הנשימות ובכל המבטים.

בימים בהם הכאב צועק החוצה, אני עלולה להיות מרוחקת, מנותקת, מתוסכלת ולא ממוקדת. אני עלולה להיראות חסרת תקווה ולהתייאש בקלות. אני מזילה המון דמעות. אני כבר לא אחייך כמו ענבל שהיתה. החיוך עכשיו כואב. יש ימים שכמעט הכל כואב, אפילו לנשום.

אבל בבקשה תשארו לצידי.

אל תאמרו דבר.

אל תציעו תרופה.

אל תציעו מילה טובה.

תהיו עדים למה שאתם רואים ואל תפנו לי את הגב.

תהיו איתי עדינים בבקשה.

וגם אני אנסה להיות עדינה איתי.

אני לעולם לא אתגבר על המוות של עמריקי אז בבקשה אל תפצירו בי לנסות להאיץ בי ללכת בדרך הזאת.

גם בימים בהם נדמה כאילו הכל בסדר והכל שגרתי, הכאב שם, ממש מתחת לפני השטח, מנקר, חותך.

ישנם ימים שאני קמה בבוקר ואני עדיין מרגישה את השיתוק של רגע ההודעה על לכתו, ורגעים שהלב כמעט מתפוצץ מרוב כאב.

לאבד את עמרי משפיע עליי ביומיום בכל כך הרבה דרכים: כאמא, כאישה וכבן אדם. זה משפיע על כל היבט שלי בחיים: רוחנית, פיזית, נפשית ורגשית. יש ימים שאני לא מזהה את עצמי, אני לא מזהה את עצמי בחשיבה, אני לא מזהה את עצמי במראה, בסגנון שאני מדברת, מתלבשת ומסתכלת על החיים, אני לא מזהה את עצמי וזה מפחיד.

למדתי שהצער שלי הוא אישי כמו טביעת האצבע שלי. אל תגידו לי איך אני צריכה או לא צריכה להתאבל, או שעד עכשיו הייתי צריכה לעשות משהו כזה או אחר. אל תגידו לי מה נכון או לא נכון לעשות. אני עושה את זה בדרך שלי ובזמן שלי. אם אני הולכת לשרוד את זה, אני חייבת להיות קשובה למה שנכון לי. לא למה שאתם חושבים שנכון. או שהחברה הכתיבה שנכון. אני חייבת לשרוד את זה בשבילי. לא בשביל איל ונעמה. לא בשביל לעשות את עמרי גאה בי. אני חייבת לשרוד את זה בשבילי.

ההבנה שלי כלפי החיים משתנה כל שניה ועוד תשתנה ואחרת תתפתח. מה שידעתי וחשבתי שנכון ואבסולוטי או אמיתי והוגן בעולם הזה אותגר ב29 ליולי השנה ואני לאט לאט מוצאת את הדרך שלי, דקה אחרי דקה, רואה דברים כל כך אחרת במסע הזה שנקרא חיים. כלום כבר לא אותו דבר. דברים שפעם היתה להם חשיבות או היו ברי מעלה נותרו היום כלום ושום דבר, זרוקים בחדר העריכה.

לעומת זאת, אחרים תפסו חשיבות ושורפים אותי. אמא שמרימה על הילד שלה את הקול בסופר יכולה לגרום לי לעזוב את העגלה ולצאת בבכי לאוטו. יש כל כך הרבה דברים בעולם הזה שאני פשוט היום לא מסוגלת להבין: למה ילדים מתים? למה ילד שונא את אמא שלו? למה הורה אחד מסיט ילד נגד הורה אחר?

בבקשה אל תגידו לי לאלוקים יש תוכנית בשבילך. זה ביני ובין אלוקים שלי. אלה דברים שיוצאים בקלות מפיהם של אלה שמכסים את הילד שלהם בלילה ושרים לו "כל האור מזמן הלך לו...", נותנים לו נשיקה ויוצאים לסלון לצחוק על משהו שהוא אמר להם לפני שהוא נרדם אחרי שהם מכבים את האור ומשאירים חריץ בדלת. אתם יכולים בכלל להתחיל לדמיין אתכם שרים את זה לילד שלכם בלב כשהוא שוכב קר וחסר חיים באבו כביר? לאן הלכה הנורמליות פתאום? לאיזה הפסקת תה יצא אלוקים?

ככל שעוברים הימים אני מגלה מתנות, אוצרות, והארות חדשות בחיים. החיים האלה קיבלו פרופורציה אמיתית. לאבד אבא ובן בהפרש של 6 שבועות זה לא משהו שמשאיר אותך בלי תובנות חדשות, וזה נהדר. כל דבר היום הוא ציפרן חודרנית לעומת האובדן שלי. אבל היי, המחיר היה כבד מדיי.

אולי יום אחד, כשאני אהיה ממש, אבל ממש זקנה, אני אוכל לומר שהזמן באמת ריפא ועזר ותיקן לי את הלב השבור. אבל תמיד תזכרו שלא עברה שניה בכל דקה בכל שעה בכל יום שאני לא מודעת לאובדן של עמריקי ולחיסרון שלו, לא משנה כמה שנים יעברו.

אז תחבקו לי את החושך, אל תשפטו אותי ואל תשכחו שיש לי ילד שמש שהאובדן שלו, כמו השמים, התפשט על הכל. כמו שאמר סי. אס. לואיס: "אל תשכחו להגיד 'איך את מרגישה?' אל תשכחו שגם אם יש לי ילדים חיים הלב שלי עדיין כואב על זה שאינו כאן – כי אני אף פעם לא לגמריי שלמה בלי הילד שלי".

"הילד שלי אולי מת אבל האהבה שלי והאימהות שלי לעולם לא תמות" ד"ר ר. ג'ואן.


במסגרת פרוייקט ״באנו חושך לחבק״ של תנועת מש״ה

אנחנו מביאים הערב את המילים של ענבל פרץ ז"ל, אשר מתה מאובדנות ביוני 2021.

היא הייתה לוחמת להעלאת השיח סביב תופעת האובדנות בישראל ותמיד אמא של עמרי גלעד שמת מאובדנות והיה ונשאר בן 20.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page