מה ומי שהציל את חיי מאובדנות שלי הייתה קהילתי ונשות מש"ה שליווי אותי.
אני יודע את זה עכשיו.
שאני חי ואני אחרי.
אפשר לצאת מזה.
אפשר להחלים מדיכאון.
אפשר לצאת מאובדנות.
ושהייתי בתוך זה שום דבר לא עזר.
בתוך החושך של הדיכאון - אי אפשר לדעת את זה. אתה מבין בראש שזה שבר החלמה ובכל זאת אתה לא יכול להמשיך.
יש בגוף ובנפש רמה כל כך נוראית של סבל.
ובמצב הזה כל ידיעה קוגניטיבית לא תעזור.
יש כוח גדול ממך שמתעקש על מותך.
האובדנות היא טבעית למצב הזה.
הייתי על הגג.
הייתי בסיכון, בסיכון חירום.
הייתי אחרי 5 ניסיונות אובדנות
והיום, אחריהם, אני אומר - זה לא לנצח. זה לא סופי.
אובדנות ודיכאון הם ברי החלמה.
אפשר לחזור לחיים:
אפשר לאהוב, אפשר לבנות, אפשר לשמוח.
זה לוקח זמן. זה מסע כואב.
צריך להסכים לקבל עזרה: טיפול, תרופות, אנשים קהילה.
אפשר להחלים.
אני יודע על מה אני מדבר.
הייתי שם. בחושך הנוראי של הדיכאון.
אני בחור בן 19 שסבל מדיכאון במשך שנים.
דיכאון קשה, כבד, מכביד. לא יכולתי לחיות. סבלתי כל כך.
היום אני חי עם מגבלה פיזית. וזה לא עוצר אותי מלחיות.
להיפך אני מרגיש שדווקא עם המגבלה הפיזית שלי, אני נראה. מקבל יחס מהחברה והשירות הציבורי. דיכאון ואובדנות זו מגבלה בלתי נראית.
זה עבר לי.
ואני בתשומת לב. כי אולי זה יחזור.
וגם אם זה יחזור. אני יודע שזה יוכל לחלוף.
כי הנה היום אני בלי דיכאון ובלי אובדנות.
התשובה שלי - שאין לי תשובה.
אני יודע שזה עובר. זה עבר אצלי.
אני יודע שלדעת - שזה עובר וזה זמני ובר החלמה - זה לא באמת עוזר בתוך הדיכאון, בתוך האובדנות. ולכן נדרשת הקהילה. להציל אותך מעצמך.
כל הידיעות שאובדנות יכולה לעבור, שזה פוגע והורס את החיים של כל מי שמסביבך. זה לא עוזר בתוך הרגע הזה.
אני ניצלתי בנס.
ניצלתי כי הקהילה שלי הייתה ערנית.
כי לקהילה שלי הייתה מחויבות לחיי
במקום שבו אני לא יכולתי להחזיק.
אדם אובדני - הוא לא חולה נפש.
הוא אדם שסובל. הדרישה של אדם שסובל לסיים את חייו היא הכי הגיונית בעולם, אבל צריך לזכור שזה זמני, ומההחלטה הזאת אי אפשר לחזור.
***
יהודה (שם בדוי) החלים מדיכאון וניצל מאובדנות לאחר שש ניסיונות אובדניים.
יהודה וקהילתו קיבלו ליווי ממש"ה.
