מדריך לאיש הקהילה המבולבל שחברו הפך להיות שורד אובדנות:
עשו
1. נוכחות קבועה ורציפה בתקופת האבל - יש חיים אחרי השבעה ושהבית מתרוקן מהמולת האבל מתחיל הסיוט. חברים טובים נשארים.
2. עשו כמו חברתי זנט קפלן שעשתה לה מנהג לקפוץ כל ערב בשעת המקלחות לעזור תכלס בתפקוד של החיים. להיות איתי יחד ביד במשימות של החיים שהפכו להיות בלתי אפשרויות. גם צביה אוחיון הייתה שם. לנצח זוכרת. ה' יברך אתכן.
3. עשו עוד כמו קפלן וסמנו ביומן פעילות שבועית קבועה מחוץ לבית שטוענת ומאוורת. אנחנו יצאנו כל יום שני בבוקר להליכה. זנט היא אצנית והיא הייתה בקצב שלי, היא הייתה איתי. הלכתי לאט. מאוד.
4. הקשיבו ללבכם שאתם דואגים/ חוששים/ לא יודעים. בואו ודברנו איתנו.
אחותי חלמה שאני משתגעת. ממש. ובבוקר, היא באה ושמה בנינו את הדאגה. אמרתי לה אני משתגעת ובכיתי שעתיים, והיא החזיקה לי את היד בשקט. גם עם קרן זה קרה. תנו לבכות. עד הסוף. בלי מילים, אין נחמה. הבכי הזה צריך לצאת לנו מהגוף. האבל הזה מבקש מקום.
5. כבדו את הקצב. כל אחד מתאבל בדרכו. בקצב שלו. אני הייתי שנה אבלה, מרוסקת, מפורקת. חברים רבים שלי לא שרדו את התהום שלי. עצוב. עד היום זה שורף.
אל תעשו
1 אל חטטו לנו עם פונגרפיה של המעשה האובדני. זה פוצע. בלי שאלות על איך? איפה? מי מצא? זה מכאיב. אם נרצה נספר! אם לא שקט.
2. אל תוציאו אותנו מהארון. שאנחנו נוכל לדבר על האובדנות נדבר אותה. אנחנו מחליטים מתי.
לקח לי שנתיים, להגיד את המילה התאבדות.
וגם אז בכיתי כל הדרך חזרה הבייתה.
3. אל תתנו בנו מבט ממסכן. אנחנו אמנם "פפוקות" רציניים, אנחנו לא מסכנים. זה קשה וזה נורא וזה סיוט. אל תמסכנו אותנו. גם ככה קשה. היו מרחב תומך ולא מקשה.
4 .אל תגידו לנו שאנחנו לא צריכים לחוש אשמים. האשמה היא פה והיא נוכחת בעוצמה רבה ובע"ה בהמשך תשתנה. באבל אובדני יש אשמה. נקודה.
5. אל תוותרו עלינו- החברים שלכם. גם אם הם מתרחקים. גם אם הם צוללים. היו שם כעוגן קבוע לאהבה לנוכחות לאכפתיות. לקהילה יש כוח מרפא. אל תוותרו עלינו.
