מה אבדני בדיכאון? / פרופ' גולן שחר

פרופ' גולן שחר היועץ הקליני הראשי של מש"ה הוא מומחה בפסיכולוגיה קלינית ורפואית, פרופסור לפסיכולוגיה ומופקד הקתדרה ע"ש זלוטובסקי בנוירופסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ופרופ' נלווה לפסיכיאטריה ולחקר הילד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת YALE . מחקרו של פרופ' שחר עוסק בקשר בין חווית העצמי הפנימית למצבי דחק חיצוניים לאורך החיים, עם דגש על גיל ההתבגרות מאמר זה מיועד לשפוך אור על הגורמים המבדילים בין דיכאון אבדני לדיכאון שאינו אבדני, תוך כדי מתן כלים מעשיים לאבחון וטיפול בדיכאון אבדני. מבנה המאמר הוא כדלקמן: א. מקומו של הדיכאון (בעיקר זה החד-קוטבי) באובדנות . ב. הבדלים בין דיכאון אבדני ודיכאון לא-אבדני . ג. השלכות לאבחון וטיפול בדיכאון אבדני .

למאמר המלא לחצו כאן

האבל האובדני- תפקיד הקהילה

אחת מהסיבות החשובות במניעת אובדנות היא למנוע כניסה למשפחת השכול האובדני. ההערכה היא שמדי שנה למעלה מ-4000 אנשים בישראל הופכים בעול כורחם לשאירי אובדנות.

נכון, מעל לכל ספק, שהסיבה הראשונה היא כמובן הצלת חיים, תמיכה באדם הסובל, הקשבה לעומק הסבל. זה הלב. לעצור את האובדנות כאופציה לפתרון הסבל.

אך, ישנה עוד סיבה. הסיבה השניה: אתם לא רוצים, אף אחד לא רוצה להיות חלק ממשפחה שאירע שם התאבדויות.

שאדם קרוב מתאבד, מגיעים חיים לסיום, ולצידם מתפתחים חיים כואבים, מורכבים מטלטלים של משפחה שלמה.

כשמושיק אחי התאבד, לפני שבע שנים, 5 חודשים, במשפחה עברנו טרפת וטלטול. כל אחד מאיתנו באופן אישי חווה זעזוע קיומי נוראי, וביחד זה הוריקן נפש משפחתית, זוגית, הורית. כל הרבדים התערבלו להם בים אינסוף של כאב.

אבל אובדני, הוא אתגר קיצוני עבור היחידה המשפחתית הגרעינית והמורחבת יותר מאשר כל מוות אחר.

למרבה ההפתעה והצער, פעמים רבות (גם לנו זה קרה) נוצר ריחוק חברתי מקבוצת השתײַכות ערב הטרגדיה.

התהליך קורה במקביל, האדם האבל, חש בושה כתוצאה מהתאבדות בתוך המשפחה ומרגיש כי הוא מואשם על ידי סביבתו באובדן ולכן נוטה להתרחק ולהתכנס לתוך עצמו. אני זוכרת, לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים, כי התהום שבתוכי הייתה כל כך שחורה.

במישור השני, הסטיגמה החברתית שעדיין קיימת בחברה, מביאה לריחוק מצד חברים ומשפחה. כאילו מדובר אולי, בנגיף מדבק, כאילו שאין יכולת להכיל לנשום את הכאב שחש החבר שבתוך האבל האובדני.

והתהליך הזה בדיוק ההיפך ממה שנחוץ במצב זה.

בשנת האבל, חברויות רבות שלי, לא שרדו את הטרגדיה. מין ניפוי עצוב בתקופה הכי כואבת בחיי. ההבנה בדיעבד של הדינמיקה הלא מודעת, מביאה שקט.

אז מה עושים?

מודעות ותנועה הפוכה מהאוטומט. אם אתם שאירי האובדנות, יצרו לעצמכם את כל התמיכה האפשרית שמתאימה לכם. דברו את הנושא, חלקו את הכאב, תוציאו את זה. אל תישארו בתופת הזו לבד. זה מסוכן לנפשינו. עשו את התנועה החוצה, מצאו אוזניים קשובות ולב רך ועיניים אוהבות. זה בנמצא!

אם אתם חברים, קרובים של שאירי אובדנות, עשו תנועה עדינה פנימה. הבינו שאוזן קשבת, מרחב בטוח לפרוק את אינסוף הכא"ב הוא כל מה שנדרש עבורם. למדו להיות שם עם האמפתיה הכי גדולה, ועם הרוך והחום שכל כך נדרשים. רק תהיו שם, כמרחב חי ונושם בתוך אוקיינוס הבהלה והעצב. אתם כל כך חשובים בצומת הזו. בתקופה הזו. פשוט תהיו בואו. עם עוגה, לשבת, להביט, לחבק, לבכות יחד, לנגב דמעות לשתוק. פשוט להיות יחד.

ובבקשה בלי חקירות, בלי פונגרפיה של איך ומי מצא אותו, וכמה זמן, והשאיר מכתב? תנו לנו לשתף אתכם במה שמתאים לנו בזמן ובקצב שלנו.

עשה ואל תעשה באבל האובדני

מדריך לאיש הקהילה המבולבל שחברו הפך להיות שורד אובדנות:

עשו

1. נוכחות קבועה ורציפה בתקופת האבל - יש חיים אחרי השבעה ושהבית מתרוקן מהמולת האבל מתחיל הסיוט. חברים טובים נשארים.

2. עשו כמו חברתי זנט קפלן שעשתה לה מנהג לקפוץ כל ערב בשעת המקלחות לעזור תכלס בתפקוד של החיים. להיות איתי יחד ביד במשימות של החיים שהפכו להיות בלתי אפשרויות. גם צביה אוחיון הייתה שם. לנצח זוכרת. ה' יברך אתכן.

3. עשו עוד כמו קפלן וסמנו ביומן פעילות שבועית קבועה מחוץ לבית שטוענת ומאוורת. אנחנו יצאנו כל יום שני בבוקר להליכה. זנט היא אצנית והיא הייתה בקצב שלי, היא הייתה איתי. הלכתי לאט. מאוד.

4. הקשיבו ללבכם שאתם דואגים/ חוששים/ לא יודעים. בואו ודברנו איתנו.

אחותי חלמה שאני משתגעת. ממש. ובבוקר, היא באה ושמה בנינו את הדאגה. אמרתי לה אני משתגעת ובכיתי שעתיים, והיא החזיקה לי את היד בשקט. גם עם קרן זה קרה. תנו לבכות. עד הסוף. בלי מילים, אין נחמה. הבכי הזה צריך לצאת לנו מהגוף. האבל הזה מבקש מקום.

5. כבדו את הקצב. כל אחד מתאבל בדרכו. בקצב שלו. אני הייתי שנה אבלה, מרוסקת, מפורקת. חברים רבים שלי לא שרדו את התהום שלי. עצוב. עד היום זה שורף.

אל תעשו

1 אל חטטו לנו עם פונגרפיה של המעשה האובדני. זה פוצע. בלי שאלות על איך? איפה? מי מצא? זה מכאיב. אם נרצה נספר! אם לא שקט.

2. אל תוציאו אותנו מהארון. שאנחנו נוכל לדבר על האובדנות נדבר אותה. אנחנו מחליטים מתי.

לקח לי שנתיים, להגיד את המילה התאבדות.

וגם אז בכיתי כל הדרך חזרה הבייתה.

3. אל תתנו בנו מבט ממסכן. אנחנו אמנם "פפוקות" רציניים, אנחנו לא מסכנים. זה קשה וזה נורא וזה סיוט. אל תמסכנו אותנו. גם ככה קשה. היו מרחב תומך ולא מקשה.

4 .אל תגידו לנו שאנחנו לא צריכים לחוש אשמים. האשמה היא פה והיא נוכחת בעוצמה רבה ובע"ה בהמשך תשתנה. באבל אובדני יש אשמה. נקודה.

5. אל תוותרו עלינו- החברים שלכם. גם אם הם מתרחקים. גם אם הם צוללים. היו שם כעוגן קבוע לאהבה לנוכחות לאכפתיות. לקהילה יש כוח מרפא. אל תוותרו עלינו.