top of page



״…מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת

בטרם תשכיביני לישון

וספרי לי על הילד שהייתי

איך שמחתי על הגשם הראשון…״ 

/אהוד בנאי


הימים הללו, ימי מלחמה, אבל, עצב ופחד. 

תקופה של 6 חודשים שהחלו בזוועות ה-7 באוקטובר. 


אזרחים וחיילים עדיין בשבי, הרוגים ופצועים מתווספים בכל יום, ירי טילים, פיגועים במרחב האזרחי, מחאות ומתיחות זועקת מן הרחובות. כל יום שחולף, מביא עמו אובדן, חששות וקשיים נוספים. 

יש בינינו אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, תושבים שנעקרו מבתיהם, פצועים בנפש ובגוף, חיילים שחזרו משדה הקרב, ולצד כל זה יש את קשיי היומיום, ויש את מי שגם קודם למלחמה נאבק בכאב נפשי וכעת כאביו מתעצמים נוכח כאבי המלחמה, יש בקרבנו אנשים המתמודדים עם מצוקה קשה וסיכון אובדני. 


ותוך כדי המצב הזה, ישנו ניסיון עיקש לשמור על שגרה מסוימת, על ראש מורם, לתפקד, לשמור על המדינה והחברה שלנו, להמשיך לחיות. 

איך ממשיכים? אנו מציעים את שולחן חג הפסח כהזדמנות לשינוי.

אל ״הלילה הזה״ בו אנו מסבים אל השולחן עם משפחתנו או חברנו, אנו מגיעים אחרת, עם חוויות שונות וקשות לאין שיעור, זהו מצב אשר מחייב אותנו להשתנות. עלינו לשאול שאלות רבות בכדי למצוא את הדרך להשתנות ובכך להתמודד טוב יותר עם המצב החדש וכך להמשיך הלאה.


מה נשתנה הלילה הזה?

הלילה הזה נבחין בשינוי שעברנו ובשינוי של הסובבים אותנו. נשאל עצמנו מה שלומו של כל אחד ואחת במשפחתנו, אלה שהגיעו לערב הפסח ואלה שלא הגיעו מכל סיבה שהיא. 

בחג הפסח ישנה ציפייה לחגיגיות, לאביב המביא עימו להתחדשות ולמפגש משפחתי מיטיב. מצוות ומנהגי החג מביאים אותנו להסב אל שולחן המשפחה וזו הזדמנות מרגשת וחשובה למפגש. עם זאת, פעמים רבות המפגש המשפחתי כשלעצמו מעורר כאבים וקשיים. רבים מאיתנו חוו לא פעם את המורכבות המתעוררת מול המפגש עם המשפחה בחג. המפגש עם המשפחה והחברים, תמיד ״עובר דרך המפגש עם עצמנו״, מפגש בין אישי אשר לעיתים מביא עימו זכרונות, ציפיות ואכזבות. 

המפגש ידגיש את האופן שבו ה-7 באוקטובר השפיע על חיינו. כל אחד והאופן שבו חייו נקשרו ב-7 באוקטובר ומאז. כל אחד והאופן שבו האירוע הזה השפיע על חייו. משפחות רבות איבדו את יקיריהם וחסרונם יזעק במפגש, אחרים התמודדו עם מצבים קשים ואלו מנסים לפלס את דרכם מאז. יש במפגש המשפחתי החגיגי הזה הזדמנות לכאורה להתמודד עם זה יחד, אך לרובנו לא פשוט להביא את זה לתוך השולחן. 

חווית כאב נפשי משפיעה על תחושות של בדידות. ככל שהכאב עמוק וקשה יותר תחושת הבדידות וחוסר המובנות עלולה להתגבר ועמה קושי לשתף ולדבר את הכאב.


מה נשתנה הלילה הזה? 

הלילה הזה נשאל באופן אישי וישיר את משפחתנו וחברנו באופן מסתקרן ומתעניין, מה שלומך?

נניח מעט לביקורתיות, נוותר על השיפוטיות, על הסרקזם, נקשיב יותר אחד לשני, נבין כי נדרשת מאיתנו יותר אקטיביות ונחישות בכדי להתקרב ולדבר.

נבין כי יש בידינו את היכולת להשפיע על הקהילה שלנו. נתאמץ יותר לעשות טוב עבור סביבתנו. נסיר את ״האגו״, החשש וחוסר הלגיטימציה, נבקש סליחה כאשר טעינו, נוכחות מתעניינת זו עם הלב הפתוח הכרחית יותר מתמיד. 

את שאלת ה-מה שלומך? נשאל באופן שיזמין שיחה מלב אל לב.

אנו צריכים לשאול באופן ישיר אך רגיש, מה עבר עליך לאחרונה? איך אתה מתמודד? איך אוכל לעזור לך? גם אם לא היינו קרובים מספיק עד כה, גם אם  הצד השני לכאורה לא מגלה בנו עניין. כולנו זקוקים לחסד של שיחה טובה.


מה נשתנה הלילה הזה? 

נתעניין יותר כשנפגוש במכר, בחבר או בבן משפחה שאנו חושבים כי הוא שרוי במצוקה, ואם יש לנו ספק שאדם נמצא בסיכון אובדני נשאל על כך באופן ישיר.

במידה ואנו חוששים שמי ממכרנו או משפחתנו נמצא במצוקה, בין אם מדובר ברמז קל או בין אם הדבר ידוע לנו מפורשות, נתייחס לכך באופן אישי וישיר. 

מאפיינים שיכולים לרמז על סיכון אובדני וחשוב לשים לב אליהם:

דיכאון ומצב רוח ירוד, מחשבות אובדניות, ניסיון אובדני קודם.

בנוסף, נשים לב לדפוסים אישיים כמו: הערכה עצמית נמוכה, תחושת ייאוש, חוסר אונים וחוסר משמעות, נטייה להאשמה ולהלקאה עצמית, קושי בפתרון בעיות, אימפולסיביות, תוקפנות, נטייה להמנע ולהתבודד מפעילויות, פוסט-טראומה, הפרעות התנהגות, חרדה, שימוש בסמים/ אלכוהול, חוסר קבלה על רקע יציאה מהארון. לעיתים ישנו אירוע לחץ ספציפי, ייתכן והאדם מתמודד עם קושי ספציפי שמגביר את מצוקה וסיכון האובדני.

נשים לב ביתר שאת כשלאדם אשר התרשמנו כי נמצא בסיכון אובדני יש גישה לאמצעי קטלני בפרט כלי נשק, כעת כשרבים נושאים נשק אישי.


במידה ואנו חושדים כי האדם מתמודד עם מחשבות אובדניות, נשאל באופן ישיר: מה שלומך? איך אתה מרגיש? ייתכן שיש לך מחשבות קשות? ייתכן שיש לך מחשבות אובדניות?

נעודד את האדם לקבל עזרה מקצועית ונעזור לו להגיע אליה.

לקהילה ולמשפחה יש יכולת דרמטית לחולל שינוי ולהקל על הסבל הנפשי של פרטיה, ואנו יכולים לחולל שינוי בשולחן חג הפסח. 


במידה והתרשמת מסיכון אובדני בסביבתכם ואתם זקוקים לעזרה, אתם מוזמנים לפנות לתנועת מש״ה. תנועת מש״ה-מילים שעושות הבדל, הינה תנועה חברתית, העוסקת במניעת אובדנות באמצעות מודל זה מכונה ״הגגה״ מודל התערבות קהילתי Roofing ופועל ליצירת חציצה בין האדם בסיכון אובדני לבין מותו באמצעות קהילתו וצוות העמותה, ע״י פיתוח חוסן אישי וקהילתי לניהול המשבר האובדני.





עודכן: 25 במרץ



פרופ' גולן שחר היועץ הקליני הראשי של מש"ה הוא מומחה בפסיכולוגיה קלינית ורפואית, פרופסור לפסיכולוגיה ומופקד הקתדרה ע"ש זלוטובסקי בנוירופסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ופרופ' נלווה לפסיכיאטריה ולחקר הילד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת YALE . מחקרו של פרופ' שחר עוסק בקשר בין חווית העצמי הפנימית למצבי דחק חיצוניים לאורך החיים, עם דגש על גיל ההתבגרות מאמר זה מיועד לשפוך אור על הגורמים המבדילים בין דיכאון אבדני לדיכאון שאינו אבדני, תוך כדי מתן כלים מעשיים לאבחון וטיפול בדיכאון אבדני. מבנה המאמר הוא כדלקמן: א. מקומו של הדיכאון (בעיקר זה החד-קוטבי) באובדנות . ב. הבדלים בין דיכאון אבדני ודיכאון לא-אבדני . ג. השלכות לאבחון וטיפול בדיכאון אבדני .





אחת מהסיבות החשובות במניעת אובדנות היא למנוע כניסה למשפחת השכול האובדני. ההערכה היא שמדי שנה למעלה מ-4000 אנשים בישראל הופכים בעול כורחם לשאירי אובדנות.

נכון, מעל לכל ספק, שהסיבה הראשונה היא כמובן הצלת חיים, תמיכה באדם הסובל, הקשבה לעומק הסבל. זה הלב. לעצור את האובדנות כאופציה לפתרון הסבל.

אך, ישנה עוד סיבה. הסיבה השניה: אתם לא רוצים, אף אחד לא רוצה להיות חלק ממשפחה שאירע שם התאבדויות.

שאדם קרוב מתאבד, מגיעים חיים לסיום, ולצידם מתפתחים חיים כואבים, מורכבים מטלטלים של משפחה שלמה.

כשמושיק אחי התאבד, לפני שבע שנים, 5 חודשים, במשפחה עברנו טרפת וטלטול. כל אחד מאיתנו באופן אישי חווה זעזוע קיומי נוראי, וביחד זה הוריקן נפש משפחתית, זוגית, הורית. כל הרבדים התערבלו להם בים אינסוף של כאב.

אבל אובדני, הוא אתגר קיצוני עבור היחידה המשפחתית הגרעינית והמורחבת יותר מאשר כל מוות אחר.

למרבה ההפתעה והצער, פעמים רבות (גם לנו זה קרה) נוצר ריחוק חברתי מקבוצת השתײַכות ערב הטרגדיה.

התהליך קורה במקביל, האדם האבל, חש בושה כתוצאה מהתאבדות בתוך המשפחה ומרגיש כי הוא מואשם על ידי סביבתו באובדן ולכן נוטה להתרחק ולהתכנס לתוך עצמו. אני זוכרת, לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים, כי התהום שבתוכי הייתה כל כך שחורה.

במישור השני, הסטיגמה החברתית שעדיין קיימת בחברה, מביאה לריחוק מצד חברים ומשפחה. כאילו מדובר אולי, בנגיף מדבק, כאילו שאין יכולת להכיל לנשום את הכאב שחש החבר שבתוך האבל האובדני.

והתהליך הזה בדיוק ההיפך ממה שנחוץ במצב זה.

בשנת האבל, חברויות רבות שלי, לא שרדו את הטרגדיה. מין ניפוי עצוב בתקופה הכי כואבת בחיי. ההבנה בדיעבד של הדינמיקה הלא מודעת, מביאה שקט.

אז מה עושים?

מודעות ותנועה הפוכה מהאוטומט. אם אתם שאירי האובדנות, יצרו לעצמכם את כל התמיכה האפשרית שמתאימה לכם. דברו את הנושא, חלקו את הכאב, תוציאו את זה. אל תישארו בתופת הזו לבד. זה מסוכן לנפשינו. עשו את התנועה החוצה, מצאו אוזניים קשובות ולב רך ועיניים אוהבות. זה בנמצא!

אם אתם חברים, קרובים של שאירי אובדנות, עשו תנועה עדינה פנימה. הבינו שאוזן קשבת, מרחב בטוח לפרוק את אינסוף הכא"ב הוא כל מה שנדרש עבורם. למדו להיות שם עם האמפתיה הכי גדולה, ועם הרוך והחום שכל כך נדרשים. רק תהיו שם, כמרחב חי ונושם בתוך אוקיינוס הבהלה והעצב. אתם כל כך חשובים בצומת הזו. בתקופה הזו. פשוט תהיו בואו. עם עוגה, לשבת, להביט, לחבק, לבכות יחד, לנגב דמעות לשתוק. פשוט להיות יחד.

ובבקשה בלי חקירות, בלי פונגרפיה של איך ומי מצא אותו, וכמה זמן, והשאיר מכתב? תנו לנו לשתף אתכם במה שמתאים לנו בזמן ובקצב שלנו.

bottom of page