אחת מהסיבות החשובות במניעת אובדנות היא למנוע כניסה למשפחת השכול האובדני. ההערכה היא שמדי שנה למעלה מ-4000 אנשים בישראל הופכים בעול כורחם לשאירי אובדנות.
נכון, מעל לכל ספק, שהסיבה הראשונה היא כמובן הצלת חיים, תמיכה באדם הסובל, הקשבה לעומק הסבל. זה הלב. לעצור את האובדנות כאופציה לפתרון הסבל.
אך, ישנה עוד סיבה. הסיבה השניה: אתם לא רוצים, אף אחד לא רוצה להיות חלק ממשפחה שאירע שם התאבדויות.
שאדם קרוב מתאבד, מגיעים חיים לסיום, ולצידם מתפתחים חיים כואבים, מורכבים מטלטלים של משפחה שלמה.
כשמושיק אחי התאבד, לפני שבע שנים, 5 חודשים, במשפחה עברנו טרפת וטלטול. כל אחד מאיתנו באופן אישי חווה זעזוע קיומי נוראי, וביחד זה הוריקן נפש משפחתית, זוגית, הורית. כל הרבדים התערבלו להם בים אינסוף של כאב.
אבל אובדני, הוא אתגר קיצוני עבור היחידה המשפחתית הגרעינית והמורחבת יותר מאשר כל מוות אחר.
למרבה ההפתעה והצער, פעמים רבות (גם לנו זה קרה) נוצר ריחוק חברתי מקבוצת השתײַכות ערב הטרגדיה.
התהליך קורה במקביל, האדם האבל, חש בושה כתוצאה מהתאבדות בתוך המשפחה ומרגיש כי הוא מואשם על ידי סביבתו באובדן ולכן נוטה להתרחק ולהתכנס לתוך עצמו. אני זוכרת, לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים, כי התהום שבתוכי הייתה כל כך שחורה.
במישור השני, הסטיגמה החברתית שעדיין קיימת בחברה, מביאה לריחוק מצד חברים ומשפחה. כאילו מדובר אולי, בנגיף מדבק, כאילו שאין יכולת להכיל לנשום את הכאב שחש החבר שבתוך האבל האובדני.
והתהליך הזה בדיוק ההיפך ממה שנחוץ במצב זה.
בשנת האבל, חברויות רבות שלי, לא שרדו את הטרגדיה. מין ניפוי עצוב בתקופה הכי כואבת בחיי. ההבנה בדיעבד של הדינמיקה הלא מודעת, מביאה שקט.
אז מה עושים?
מודעות ותנועה הפוכה מהאוטומט. אם אתם שאירי האובדנות, יצרו לעצמכם את כל התמיכה האפשרית שמתאימה לכם. דברו את הנושא, חלקו את הכאב, תוציאו את זה. אל תישארו בתופת הזו לבד. זה מסוכן לנפשינו. עשו את התנועה החוצה, מצאו אוזניים קשובות ולב רך ועיניים אוהבות. זה בנמצא!
אם אתם חברים, קרובים של שאירי אובדנות, עשו תנועה עדינה פנימה. הבינו שאוזן קשבת, מרחב בטוח לפרוק את אינסוף הכא"ב הוא כל מה שנדרש עבורם. למדו להיות שם עם האמפתיה הכי גדולה, ועם הרוך והחום שכל כך נדרשים. רק תהיו שם, כמרחב חי ונושם בתוך אוקיינוס הבהלה והעצב. אתם כל כך חשובים בצומת הזו. בתקופה הזו. פשוט תהיו בואו. עם עוגה, לשבת, להביט, לחבק, לבכות יחד, לנגב דמעות לשתוק. פשוט להיות יחד.
ובבקשה בלי חקירות, בלי פונגרפיה של איך ומי מצא אותו, וכמה זמן, והשאיר מכתב? תנו לנו לשתף אתכם במה שמתאים לנו בזמן ובקצב שלנו.
Comments