כוויות עמוקות והטיפול בהן – סיפור אישי של פרופסור משה עירון

מאת : פרופסור משה עירון

גיל 37, נכוויתי קשות בפלג גופי העליון. בנוסף נפגעו גם הריאות ודרכי הנשימה שלי כתוצאה משאיפת עשן. הייתי על סף קריסת מערכות אך שבתי לחיים. השתמשתי במיומנותי המקצועיות בכדי לשרוד. סבלתי מאוד, אך מעולם לא נתפסתי לחולשה ולדיכאון. ראיתי את המוות פעמים אחדות, אך לא ויתרתי על החיים. קיבלתי את המצב, אך לא ויתרתי על מאבקי לשוב אל החיים. נלחמתי בכאבים ונמנעתי מלקחת תרופות ממכרות לשיכוך כאבים. האמנתי שיום יבוא והכל יהיה מאחורי.
למרות היותי רופא ותיק סבלתי עד כדי סכנת חיים, גם משגיאות טיפוליות. עודף נוזלים שקיבלתי במשך זמן קצר גרם לי להתנפח כמו בלון. דרכי הנשימה שלי הפכו לגדושים ביותר, עד כדי מחנק. בלית ברירה ביצעו בי החייאה עם צנרור קנה הנשימה והנשמה מלאכותית. מצבי לא השתפר ובלחץ המערכת הרפואית הועברתי למרכז טיפולי מנוסה בכוויות. מצבי חייב אשפוז בטיפול נמרץ במשך כ–3 שבועות. באותו שלב לא היה ברור אם אשרוד. הכוויות כאמור, היו נרחבות וכללו גם את העיניים, הייתי עיוור לחלוטין. למרות הוצאת הצינור מדרכי הנשימה נבצר ממני לדבר בגלל כוויות נרחבות גם במיתרי הקול.

עובדת היותי רופא רק הקשתה על המצב. הצוות הסיעודי לא שש לטפל ברופא "שרוף". בשל כוויות במיתרי הקול, נתקפתי בקוצר נשימה קשה ביותר. כרופא ריאות ניסיתי ללחוש עד כמה אני מתקשה בנשימה וכי חייבים לטפל במצב זה בדחיפות. לתדהמתי לא קיבל הצוות את דברי, מתוך הנחה כי הרופא בפאניקה. הייתי חייב למות, לעבור החייאה ולחזור כדי לחוות זאת בשנית. רבותי, זוהי חוויה מאוד לא מרנינה למות מחנק פעמיים רק בשל זלזול הצוות הרפואי.

בזאת לא תמה מסכת ייסורי. כדי למנוע זיהומים, ביקשתי שירחצו אותי פעמיים עד שלוש פעמים ביום. לרוב, לאחר דין ודברים, זכיתי לשתי רחיצות. ניתן להבין את הצוות, הם לא רצו לטרוח ולחבוש אותי כל כך הרבה פעמים ביום. אישית רציתי למנוע זיהומים ואת הצורך בטיפול אנטיביוטי. היה זה מאבק לא נעים בין חולה הנאבק על חייו, לבין צוות מטפלים, שלא תמיד מוכנים להקדיש עוד קצת מאמץ. אגלה פה סוד פנימי ולא נעים אך מאוד אמיתי וכואב: כדי לזכות בטיפול, לו הייתי זכאי מעצם היותי חולה, היה צורך להעניק מעין שלמונים. היותי רופא לא עזרה לי וייתכן שגם חייבה את משפחתי לתת יותר מאחרים. הכאב הפיסי היה ללא נשוא וההשפלה הייתה איומה. כרופא הועסקתי במשכורת לא גבוהה בהסכמתי, אך מעולם לא עלה בדעתי שכדי לזכות בטיפול בסיסי יש "לשמן" את המערכת.

מניסיוני כרופא ידעתי שהשתלת עור כרוכה בבעיות עתידיות מרובות. במשך הזמן מתפתחות קונטרקטורות והתכווצויות של העור המושתל והמושתלים חייבים לעבור ניתוחים חוזרים בעקבות סיבוכים אלו. שתלי עור לא תמיד נקלטים וגם זה מקור לא אכזב לסיבוכים. מנהל המחלקה והרופאים הותיקים נמנעו מלהגיע אלי. לא הסכמתי להשתלת עור לכן לא הייתי ראוי לתשומת ליבם. רק אחרון המתמחים הגיע לבקרני והוא היה היחיד שהתייחס למצבי.
מה עשיתי במצב של כוויות עמוקות ביותר וללא יכולת להניע שום איבר? ביקשתי מאחי שיביא לי מהבית את מכשיר הלייזר רך (קר) שהיה ברשותי, לצורך טיפול. קיבלתי אישור בעל-פה ממנהל המחלקה דרך הפסיכולוגית של המחלקה. קשה היה לתת לי אישור רשמי לטיפול לא מוכר ולא מקובל. לפסיכולוגית אני חב את התיווך והתמיכה ברצוני לטפל בעצמי בדרך אחרת. לא נזקקתי לסיוע וסעד נפשי, אך התמיכה של אותה אישה נפלאה היה מעל ומעבר לכל מה שזכיתי לו מכל יתר אנשי הצוות.
אחי תמך בי בטיפול מסור במשך שעות ארוכות מידי יום. מאור עיניי שב אלי, החלה החלמה נמרצת של העור ושל דרכי הנשימה, בהשוואה לקצב ההחלמה הקודם. לאחר כחודש וחצי של טיפול אינטנסיבי בעצמי, יכולתי להניע מעט את אצבעות ידי. זה היה השלב שבו התחלתי לטפל בעצמי בעזרת דיקור סיני ברגלי בלבד.
התוצאות לא אחרו לבלוט בהשוואה למטופלים אחרים. החלמתי מהר והיטב, בעוד האחרים, שנזקקו להשתלות עור, נראו נורא. הם אמנם שוחררו מהאשפוז לפני, אך חזרו לאשפוזים רבים ונזקקו לניתוחים נוספים. כיום מי שלא מכיר את ההיסטוריה הרפואית שלי כלל אינו מנחש שנכוויתי כוויות עמוקות. לאחר שחרורי מן המחלקה שבתי לעבודה סדירה, ללא מגבלות תפקודיות, למרות כל מה שעברתי.
יותר משנה לאחר שחרורי מהאשפוז קבלתי בקשה טלפונית: "אנא בו למפגש עם תורמים ורק הצג את עצמך". לפתע פתאום הפכתי למקרה מבוקש ע"י מנהל המחלקה. בנוסף, הפכתי בגילי המופלג לדוגמן לערב אחד. מאז לא הגעתי למחלקה, ולשמחתי הרבה גם לא נזקקתי לשירותי הצוות הרפואי.

במבט לאחור, לא סבלתי כלל מסימפטומים הקיימים בקרב חולי כוויות, כמו: סיוטים, פחדים או חרדות. לא חששתי להשתמש באש, אך למדתי להיות יותר מבוקר. לא סבלתי מהפרעות שינה. לא התלוננתי על תחושת חום. לא הכרתי מהו כאב ראש. לא היו לי הפרעות קצב של הלב. ההחלמה הייתה מעל ומעבר וללא תגובה קלואידית של צלקות גסות ומכוערות. גם כיום אין לי מגבלות תפקודיות, למעט חוסר סבילות הגוף לשמש ולחום ישיר וממושך. אני רואה גם ללא משקפיים, אם כי בגילי כבר קצת קשה לי עם האותיות הקטנות. החוויה הקשה הזו הייתה עבורי שיעור ולא מעבר לכך.

ניסיתי להציע את ניסיוני בטיפול לאנשים בשלב הראשון של הכוויות, אך המערכת הרפואית דחתה את הטיפול הבלתי קונבנציונאלי. בקליניקה שלי טיפלתי בכמה חולי כוויות שסבלו מתופעות קשות לאחר ההחלמה הגופנית. ההצלחה הייתה מעבר למשוער, אך לא היה לכך המשך.

אני מקווה כי דברים אלו שבאו מן הלב יגיעו ליעד הנכון ויתרמו בדרכם לנפגעי כוויות הזקוקים לעצה, לעזרה ולתקווה.
ראיון על החלמתו של פרופסור שטרנפלד שודר במסגרת התוכנית הסיפור שלי בערוץ 10.
מכתב תודה על טיפול בכוויות קשות מהורים של מטופל

המידע מוגש כחומר למחשבה ובשום אופן אינו מהווה התוויה רפואית או טיפולית כלשהי. במקרה של בעיה רפואית יש להתייעץ עם הרופא המטפל.

FacebookyoutubemailFacebookyoutubemailby feather